על מימד הזמן וחשיבה מחוץ לקופסא בעקבות "התבגרות" ו"לוק"

אמש הקרנו באולם גן שמואל את "התבגרות", יצירה נועזת והימור מטורף של במאי על ילד שחקן פרסומות בן 6 שבמשך 12 קייצים הצטרף לאחד איתן הוק ופטרישיה ארקט (זוכת האוסקר לשחקנית המשנה), וצילם בכל קיץ 3-4 סצינות מתוסרטות מראש. היה זה פרוייקט שאפתני שתוצאתו מעוררת השתאות: ללא איפור ועם אותו קאסט מתבגר - נוצר אפקט מאד מרגש של צמיחה והתבגרות לא רק של הילד, שמתחיל את הסרט כבן 6 ומסיים כבן 18 אלא גם של הוריו ואחותו (בתו במציאות של הבמאי לינקלייטר).

  אלמנט הזמן שהוא מוטיב מרכזי בסרטיו של לנקטייר,ברוב סרטיו, בולט מאד גם בטרילוגיה :"לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות", בכיכובם של אותו איתן הוק וג'ולי דלפי. שלושה מפגשים של פחות מ 24 שעות עם אותן דמויות בהפרשי צילום של 9 שנים כ"א!!

 

ב"לפני הזריחה" - ג'סי האמריקאי מתחיל עם סלין הצרפתיה ברכבת בוינה ומשכנע אותה לבלות איתו יום אחרון לפני שהוא חוזר שבור לב לאמריקה. מסתבר שהם נשמות תאומות... ונוצר שם קשר מאד מיוחד. בסיום המפגש הרומנטי והמאד ורבאלי - הם מחליטים להיפגש בעוד חצי שנה באותו מקום. האם ייפגשו או שהיתה זו הרפתקאה חולפת?

  

 

 

  ב"לפני השקיעה", שיוצא לאקרנים אחרי 9 שנים ,אנחנו פוגשים את ג'סי כסופר מצליח שבא לחתום את מסעו השיווקי ,לרגל צאת ספרו המצליח המבוסס על קורותיו עם סלין ,בפריז. שם הוא פוגש אותה במקרה (כי היא פריזאית - אלא מה?).. הוא כבר הקים משפחה האם ימשיכו היכן שהפסיקו? האם יש לקשר הזה סיכוי?

 

 

 

 

 

בסרט המשובח שחותם את הטרילוגיה (הכי אהבתי אותו), "לפני חצות"- מסתבר שיש ניסים ויש רומנטיקה אבל יש גם הרבה חשבון נפש לאחור. הוק ודלפי שבינתיים הפכו לכוכבים לוהטים בקולנוע ההוליוודי והאירופי (בהתאמה..), וגם לשחקני ובמאי תיאטרון מוערכים , משתפים פעולה בשלישית הפעם כזוג נשוי עם מלא נושאים לא פתורים בזוגיות. הסרט הזה בוגר, מפוכח ואינטליגנטי וגורם לצופים הזדהות בצורה מרשימה. חשוב לציין שהטרילוגיה הזו נצפתה על ידי בגילאים בצורה מסונכרנת ועקבתי אחרי הזוג היפה כשהם היו פחות או יותר בגילי , כך שמדובר בעצם בסוג של "התבגרות" בשלושה חלקים.

   

 

 

 

והנה אמש נחשפתי לעוד סרט המשקף חשיבה מחוץ לקופסה: "לוק" - סרטו של סטיבן נייט, המורכב מנסיעה אחת רצופה בת שעה ורבע של דמות ראשית ברכב. הדמות הפיקטיבית נוהגת ומתמרנת בין שיחות טלפון שהוא יוזם או מקבל. הגיבור נוסע למחוז חפצו וכל האקשן קורה למעשה דרך השיחות.

לכאורה- אנטי קולנוע.





קבלו פלשבק: ב 1927 - כשהומצאה הטכנולוגיה להעברת קול ,הוצג אז הסרט ההיסטורי "זמר הג'אז" -  (סרט אילם עם מספר קטעי שירה ודיבור מסונכרנים), ובין לילה נחצתה הביצה ההוליוודית לשניים: אלו שצידדו בהמצאה: "איזה כיף, כעת נוכל לשמוע שירים, חריקות בלמים, יריות, דיאלוגים שיאפשרו רובד פסיכולוגי עמוק יותר לדמויות וכו' - ולאלה שהטיחו את כפם במצחם ולחשו לעצמם "גוועאלד"!! -שפירושו בעברית - מעתה רק ידברו ידברו וידברו, (ומי שמכיר את "היפים והאמיצים" יודע למה אני מתכוון.. רק בלה בלה ללא אקשן).

  

 

 

אז חברות- הנה הפתעה - הנה סרט שהוא כולו "בלה בלה" וזה עובד!!

ומה שיפה בסרט הזה זה שהדמות הראשית בכיכובה של טום הארדי המצוין משורטטת ככזו שנמצאת בשליטה מוחלטת על חייה בתחילת הסרט. שיחות הטלפון מפוררות את חייו לרסיסים אבל צורת המשחק שלו, האיפוק, הניסיון לצקת היגיון בצעד המאוד לא שיגרתי שהוא נוקט, כל אלה מעצימים את הדרמה הורבאלית בלבד אליה אנו  נחשפים בנסיעה מונוטונית לילית ברכב.


אחורי הקלעים

הצילומים ארכו שבוע בלבד וצולמו ברצף ע"י שלוש מצלמות כשהרכב נוסע על טריילר. ז"א שכל יום השחקן נכנס לרכב ושיחק את הטקסט שלו כאילו הייתה זו הצגת יחיד. שיחות הטלפון נעשו כל פעם און ליין ע"י מספר שחקנים שתרמו את קולם וחיכו לקיו שלהם באולפן. ממש הצגה מוקלטת און ליין. 

 

 

 

יש כמובן תקדימים לסרטים לסרטים המתחוללים בזמן אמיתי ובמקום אחד. הבולט שבהם נקרא "תא טלפון" ובו צלף נקמן (קיפר סאתרלנד - שאני עדיין מתעקש לקרוא לו "הבן של" דונאלד סאתרלנד), מאיים על הגיבור שלא יעזוב את תא הטלפון. אבל זה כבר סרט אחר..