עריכת
תוכן
כתיבה, עריכה פיצוח ושידרוג תסריטים, מחזות והרצאות.
בד"כ זה מתחיל בשאלה אחת.. ואין להם מושג לאן הם נכנסים...
"סודות בצנצנת" – הצגת ילדים
מיכל פנתה אלי לפני כמה שנים ושאלה אם אני יכול לצלם לה את ההצגה.
"ודאי", עניתי, "אבל אפשר קודם לצפות בה?"
אז הלכתי לבית שלה וצפיתי בה ומילאתי בלי משים מחברת שלמה של הערות והארות.
המחזה לא היה אחיד ברמתו, המבנה היה מסורבל וכל כולו משוחק.
אני זוכר שזיהיתי קטע שבו חייב להגיע שיר קצר על הסנדלים הוורודים.
"עד מחר", פקדתי עליה ,"את מביאה לי את השיר ואני אלחין אותו". וכך היה.
ועם האוכל בא התיאבון:
"רגע", אמרתי , "השירים שאת מדקלמת , די מוכרים (מרים ילן שטקליס),
וגם הולחנו. איך את בשירה?"
נסענו לאולפן הקלטות, כתבנו פלייבקים, הקלטנו את מיכל.
בקיצור – ההצגה נמכרת מצוין ומיכל ממשיכה לשיר.
אז מה עשיתי? – צפיתי- ניתחתי – ערכתי את המחזה ושידרגתי אותו.
רוני וצביה. "אהבה מהסרטים". זוגיות מהחיים
.jpg)
"אפשר שאלה" – ( מוכרת לי הפתיחה הזו..) – אנחנו צריכים קטעי וידאו להצגה
שלנו ומכיוון שאתה חי בסרט (חיב"ס) אין לנו ספק שאתה תוכל לעזור.
הם דגו אותי מהרצאה בקרית אונו, זוג מקסים שמסתבר שישב שנה לפני... וכתב ...
אז זהו. שלא היה ברור כ"כ מה כתבו.
אחרי שתי שיחות בהן ממש לא הצלחתי להבין מה הם רוצים מחיי...
הצעתי שנבוא אליהם הביתה והם יציגו לי את "ההצגה".
צפיתי ואז הושבתי אותם לשעתיים שיחה. בהם הצגתי את תובנותיי.
זו לא הצגה – זו צריכה להיות הרצאה!
אתם לא שחקנים – אתם חייבים לשחק את עצמכם!
והסצנות מהקולנוע – זו הבעיה הכי קטנה שלכם וגם אותה אפתור לכם...
הם כנראה מאד התרשמו כי... במשך מספר חודשים נכנסנו ל"חממת כתיבה":
אני עם עצמי מול המחשב ומפגשים משותפים.
דיאלוג פורה ותמציתי שבסופו הוזמנתי למופע ראשון והיסטורי של המפגש הקולנועי היפהפה שלהם. בתפקיד עצמם כמובן... עם יופי של סצנות מהסרטים...
איך עושה אבא – הצגת יחיד
.jpg)
את איתי הכרתי מזמן כי הוא למד משחק כשאני למדתי בימוי תאטרון בסמינר הקיבוצים בשנות ה90.
הוא גם שיחק אצלי בסרטים כשעברתי לקולנוע.
יום אחד הגיע אלי הביתה וחשף את הסיפור האישי שלו. מסתבר שהוא נגע בסיפור הזה לאורך השנים
בכל מיני צורות, אבל לא הצליח להרים איזה "מופע".
"אתה חייב להיזהר איתי כי המוצר שאתה מחפש בדיאלוג איתי יכול להיות סרט, דוקו הצגה או ספר קלטת..." אני זוכר שצחקתי איתו.
החלטתי כבר במפגש השני, אינטואיטיבית, להושיב אותו מולי במטבח.
"ערב טוב וברוכים הבאים לתכניתנו: "הכל אנשים" ואיתנו איתי נחמיאס,
זוכה פרס ההצגה הטובה ביותר בתיאטרונטו... ערב טוב איתי"
איתי הסתכל עלי כמו משוגע.
"זרום איתי , נו. ערב טוב איתי".
"ערב טוב רפי".
"ספר לנו איך הכל התחיל..."
בנקודת הזמן הזו - לא היה לי מושג ירוק מה הוא בכלל רוצה ממני?
ועל מה ההצגה בכלל? והאם יש פה בכלל "מסלול המראה".
אבל נשבע לכם ששעתיים בתוך הראיון הרדיופוני המפוברק (שאני אידיוט שלא הקלטתי אותו),
ידענו שנינו מצוין - על מה ההצגה ומה הכיוון?
פלאש פורוורד לשנה וחצי אחרי וההצגה התקבלה לפלטפורמה הכי מכובדת בהצגות היחיד
– התיאטרונטו וזו הייתה רק ההתחלה של האודיסאה המופלאה בה זכיתי לכתוב ולביים.
